04-9931825

צלצלו עכשיו

עדות של ניצן אלמוג – סיפור קצר

כתבה: ניצן אלמוג

ניצן אלמוג חיה ויוצרת בקיבוץ ניר אליהו. היא בעלת תואר ראשון בביוכימיה מהטכניון ותואר שני במדעי החיים מהאוניברסיטה בירושלים . יעל עוסקת בניהול מחקרים קליניים לבדיקת היעילות של טיפולים תרופתיים. הכתיבה היא בשבילה היא רפואה מונעת ומניעה.

הסיפור זכה לציון לשבח בתחרות עידוד היצירה בין מדענים, על שם עפר לידר לשנת 2021

שקט.

******

יעל נכנסת אחרי לאסלה וצועקת לילדים "נקניקים נהדרים יצאו לו! שמנים! יפים! אחד אחד!".
עם הנקניקים שבאסלה נשטפו לביוב פירורי כוחותיי. איתי מניח אותי במיטה. אני עוצם עיניים.
"לייזר!", יעל צועקת לי בצד של האוזן ששומעת פחות רע, "נקניקים נהדרים יצאו לך! יופי, יופי! הבאתי
דג מלוח שאתה אוהב, עכשיו תאכל!" היא ניגשת לשקית שקנתה אצל הדייג שלה בשוק הכרמל. בידיים
נחושות וחשופות, יעל נלחמת בעטיפות הלבנות. אבל תכריכי הדגים לא יכולים לה, והיא מצליחה לשלוף
את הדג המלוח ממקום מנוחתו.
בזווית העין מבחינה יעל במנתח. החבר'ה של איתי אמרו שהוא העילוי הכי גדול במדינה. נלהבת, היא
מנתרת למסדרון, מנופפת בדגים וצועקת, "פרופסור, נקניקים פשוט נהדרים יצאו לו! אתה רוצה
לראות?" העילוי המזדרז לא עוצר. עליו להספיק לחתוך את כל המעיים שברשימה לפני שיוכל לחזור
הביתה, לאשתו. אבל יעל לא תחכה לו שיסיים. היא ממהרת חזרה אל תוך החדר. "לייזר, עכשיו אתה
תאכל!". יעל מניחה על פי חתיכת דג מלוח, תחילה בעדינות, "תאכל לייזר, תאכל!". אבל הדג נשאר.
דומם, נח בשקע שבין השפה העליונה לתחתונה. יעל מגביהה עוד את הכרית, "לייזר, אתה אוהב את זה,
תאכל!". הדג שוכב, יעל אוחזת בכפית הברזל הקרה, וביד נחרצת פוערת בור בין שפתיי. הדג מתדרדר
פנימה. "יופי!" צועקת יעל את קריאת הניצחון שלה, "ילדים, תראו איזה יופי אבא אוכל!" היא קוראת
בגאווה לאיתי ורויטל. אני לא חושב שהם עונים.

 
כבר חודשים שהם לא עונים לקריאות המלחמה שלה, מאז שישבנו אצל פרופסור עילוי בפסח שעבר.
דווקא אז, תמורת 3,500 שקלים, היה למזדרז את כל הזמן שבעולם. הוא ניסה לשכנע והסביר שיש גיל
שקשה לנתח – רקמת המעיים לא צעירה והצלקת הפנימית עלולה לגרום לזיהומים ודליפות בתוך הבטן.
הוא רצה גם להסביר שהחולה הממוצע יזדקק לכימותרפיה של כמה שנים, שנים שיכולות להיות יפות,
ושלא לכל חולה נכון להעביר אותן בטיפולים. אבל יעל קטעה אותו ושאלה למתי קובעים את הניתוח.
איתי ורויטל ביקשו לחכות רגע, לחשוב על זה קצת ביחד לפני שמחליטים, הם אמרו שאולי כדאי
להתייעץ עם מומחה נוסף, לשמוע דעה אחרת. אבל יעל לא הסכימה. היא אמרה שזה בסדר, יצאה אל
המזכירה, ולפני שאיתי ויעל סיימו להודות לעילוי ולפנות את החדר לבעלי המעיים והמעות הבאים,
חזרה מחויכת "קבעתי את הניתוח ליום ראשון!" מאז הילדים השתתקו. אבל יעל לא מוכנה לתת לשקט
להשתלט על חדר מספר עשר במסדרון השלישי של פנימית ג' באיכילוב. כאילו השקט הראשון יפתח את
הדלת לשקט האחרון.
כל יום חמישי יעל יורדת מקו 63 ,ועולה לקו 25 עד שוק הכרמל. השוק צפוף, הידיים מיוזעות, אבל יעל
מתמקחת עם כל הסוחרים, ממלאת את השקיות בפירות, ירקות, בשר, גרביים חמים בשבילי, חזיות
לרויטל, גופיות לאיתי, וצעצועים לקטנים שלהם. רק אז היא חוזרת את כל הדרך, עד לכניסה לשוק,
לדייג שלה. יעל אומרת שדגים זה הכי רגיש, וצריך לשמור עליהם טוב טוב שלא יתקלקלו. כל שבוע הייתי
אומר לה שחבל, שהיא לא צריכה לחזור בשביל הדגים שלי, שהדייג ליד התחנה של קו 25 הוא מצוין,
אבל היא תמיד חוזרת לדייג הזקן שלה. אומרת שזה סיבוב קטן, שרק הוא מוציא את כל העצמות כמו
שצריך, ושאת הדגים שלו כולם אוכלים. כשהיינו מסיימים לאכול הייתי מנשק אותה מעל הכיור ואומר
לה שזה לא הדייג, זה המבשלת. יעל היתה מסמיקה, צוחקת ואז אומרת שלא אכלנו בכלל ונשאר לה כל
האוכל והפריזר כבר מלא.
"לייזר", היא צועקת לי אל תוך האוזן "אני רוצה שנחזור עוד מעט הביתה, רוצה? אם תאכל תרגיש טוב,
טוב? ואני אתן לך לנהוג באוטו הביתה? רוצה? רוצה לנהוג?"
אני מכוון את השפתיים למעלה. לכיוון של איפה שהיה החיוך.
כשאיתי היה קטן, היה נועל את הפה ומסרב לאכול את מרק הדגים שיעל הכינה לו. איך היתה נלחמת
בו, סותמת את האף ודוחפת כפית אחרי כפית, מאיימת שכדאי לו, שלא יגדל, שיבוא שוטר, שאבא יכעס.
אני הייתי שומע את המלחמה כבר מלמטה. הפה הקפוץ שלו והפה השואג שלה היו נשמעים בכל חדר
המדרגות. איך שהייתי נכנס בדלת היתה מתנשפת, "עכשיו אבא שלך יטפל בך!". הייתי מספיק לנשק
את תלתליה השחורים לפני שהיתה מחייכת ומסתובבת לכיוון הכיור. אז הייתי לוחש לאיתי, "אם תאכל,
אמא תשמח, מה אתה אומר? אנחנו אוהבים שאמא שמחה, נכון?" וכשהפה הקטן היה נשאר נעול הייתי
מוסיף "ומחר… אני גם אקנה לך אוטו אדום. האוטו שביקשת בשבת, שרצית בדיזינגוף. בסדר? תאכל
איתייל'ה, תאכל". איתי היה פותח את הפה הקטן, זולל את כל המרק, מפטפט ומספר, איך גם ליאיר
קנו אוטו אדום, אבל בלי צופר, ולא גדול כמו האוטו שנקנה בחנות בדיזינגוף.
"לייזר!", צועקת יעל, "אני מרשה לך לנוח אבל אחר כך תגיד לרופא שיתן לך לנסוע הביתה, טוב? אני
אתן לך לנהוג הביתה באוטו. טוב?".
אני עוצם עיניים.

לפני שנה רויטלי אמרה שכבר לא צריך שאסיע את הגדולה שלה לריקוד בימי שני. היא אמרה שהם מצאו
טרמפ עם חברים. באותו סוף שבוע איתי לקח לי את האוטו. הוא אמר שהוא לוקח רק לכמה ימים עד
שיסיימו עם שלו במוסך, אבל הוא לא החזיר. אחרי כמה ימים שאלתי אם לא סיימו כבר לתקן, אבל
הוא ענה שלא, שיש בעיה רצינית, ואולי יצטרכו להחליף מנוע. שאלתי שוב אחרי שבועיים, אבל איתי
ענה שעדיף ככה, שבינתיים האוטו שלי ישאר אצלם. אני יודע שהאוטו שלו בסדר כי ראיתי אותו נוהג
בו, אבל לא אמרתי כלום. יעל לא היתה מופתעת כשסיפרתי לה, רק אמרה שזה בסדר כמו שזה,
וכששאלתי את רויטל, ענתה, "אל תחשוב על זה, אבאל'ה, אולי אחרי שיסדרו לך את המשקפיים
החדשים יהיה לך יותר נעים לנהוג". שתקתי.
אני יודע שרויטל נכנסת לחדר כי נכנס איתה ריח הסיגריה המסתתר במנטה שלה, וגם כי יעל שואלת
אותה כמה זמן לוקח לה לעשות דבר אחד קטן, ולמה היא עדיין לא תפסה רופא. רויטלי אומרת שהוא
יבוא עוד מעט ומתחילה לעסות את רגליי. "זה נעים, אבא'לה?"
בפעם הראשונה שחזרה מהצבא עטופה בריח של גוף וניקוטין, יעל השתוללה, "חכי, חכי, מה אבא שלך
יעשה לך! למה להתמכר למנהג הדוחה והמסריח הזה?! לא מתאים לך ללכת אחרי העדר! ואם כולם
יקפצו מהגג?! מי את חושבת ישלם על הדרעק הזה?!" רויטלי בהתחלה ניסתה להתווכח, להגיד שהיא
כבר ילדה גדולה שמשרתת את המדינה, שזה כסף שלה, שהיא לא שואלת, שגם אבא מעשן, אבל יעל לא
הרפתה. בשבת השלישית היא לא צעקה, רק הזכירה בקול הזה שלה, שבבית הזה ההורים קובעים את
החוקים, ושילדות מעשנות מוזמנות להישאר בצבא. רויטלי, יותר משרצתה להרשים בטבעות עשן את
הבחור ההוא, רצתה את אמא שלה. ביקשה סליחה, ואמרה שלא יקרה שוב. מאז כל סוף שבוע הייתי
אני אוסף אותה מהתחנה, היינו קונים בדוכן חצי מנה פלאפל וקולה, יושבים על הספסל, מעשנים
ומדברים. על הצבא, על הבחור שלה, על הבחורה שעושה לה את המוות. כל שבוע הייתי אומר שנשלח
את אמא לבחורה הזו וגמרנו, כל שבוע רויטלי היתה צוחקת, "חבל עליה, מה שאמא תעשה לה". אחר
כך היתה זורקת את הסוף של החצי מנה, משעינה עלי תלתלים שחורים, מתיזה לפיה מנטה מתוך
הספריי הירוק ואומרת, "יאללה, אבא, בוא נלך הביתה, לאכול עם אימוש, היא תיכף תדאג."
ביום שקיבלנו את התוצאות של הקולונוסקופיה יעל לקחה ממני את כל המרלבורו ואמרה לשכנה
שמעשנת נובלס מעל הכביסה במרפסת שהיא יכולה לקחת, שאני סיימתי עם הדרעק הזה. אבל במוצ"ש
שלפני הניתוח, ביקשתי מרויטלי חצי כוסית וסיגריה, ליתר בטחון, על כל מקרה שלא יהיה, שישאר טעם
טוב. אבל רויטל לא הסכימה. רק אמרה ש"אמא תהרוג אותנו". הבטחתי לה שאשתמש במנטה שלה,
וגם האחות קרצה ואמרה שהיא תמיד שומרת על סודיות מטופל, גם אם יתחננו, היא לא תאמר מילה.
אבל רויטלי אמרה רק "עזוב אבאל'ה, אימוש תביא לך משהו טעים כשתקום מהניתוח."
רופאה צעירה נכנסת לחדר. אפשר להרגיש שאישה היא צעירה גם אם לא רואים אותה טוב. יש לגוף
שלה ריח של אוויר. ליעל יש ריח של אוויר אפילו שהיא לא צעירה. אבל לא כמו של הרופאה, ריח של
אוויר ים, עומד, כבד ממלח וזפת שחורה שלא נשטפת, וזיעה. בי כבר דבק ריח של אדמה.
לפני שנולדו הילדים עבדתי במאפייה, כל חמישי בלילה הייתי מזיע על תנור האבן, שולף ודוחף חלות
ולחמניות. עם הזריחה, הייתי נכנס למושב הנהג במשאית הגדולה לסיבוב החלוקה. בסוף הסיבוב הייתי
נכנס הביתה מלוח ומקומח, ויעל היתה לוחשת "בוא ככה, איך שאתה, גבר אמיתי צריך להיות קצת
שעיר וקצת מסריח", גוררת אותי ומדגדגת, ולא נותנת לי לישון. אבל מאז פסח שעבר יעל מנסה לכסות
את ריח האדמה המתגבר בריח עוגיות חמאה שנאפות בתנור, ובריח של מרק עוף מבעבע על גז, וצ'ולנט
על אש קטנה, שלא מפסיק לההביל כל הלילה, ומאפי פילו ממולאים גבינה רכה, פורצת מתוך הבצק.
אבל כל אלו רק נוזלים לי על הסנטר, ומטפטף לי על החולצה, ויעל מנגבת את הפירורים ומגלגלת את
החולצה לכביסה, אומרת שעכשיו מתקלחים, "כדאי לך", היא אומרת, "קניתי סבונים חדשים בריח
יסמין", מגלגלת אותי במסדרון בו גלגלה את שק הכבסים, שוטפת את בית השחי, מסבנת את השיער
שנותר על שאריות החזה, מושכת מעלה והצידה, נוגעת ושוטפת את החיבור לצינורית הקתטר בעדינות,
שלא יזדהם חס וחלילה, או כמו שלא להעיר ילד ישן. כשריח הסבון מסיים למלא את חדר האמבט, יעל
מגלגלת אותי חזרה לסלון, מלבישה איבר ועור, מעמידה בצל מטוגן לפירה בחמאה ובשר טרי, שהיא
קונה אדום – אדום. צועקת "תכף יהיה מוכן, אתה מריח איזה יופי? זה ריח פשוט שגעון."
הרופאה הצעירה מודיעה שמעבירים אותי לפנימית. האוויר בחדר זז והגוף של יעל עובר מישיבה
לעמידה. "אין שום סיבה להעביר אותו, ממילא הוא יעבור בקרוב הביתה. נכון לייזר?! הוא מרגיש הרבה
יותר טוב! בפנימית יש גם הרבה זיהומים. אין שום סיבה! הוא לא עובר!"
הריסים של מעלה נצמדים לריסים של מטה.
יעל צועקת לי באוזן ששומעת פחות רע, "לייזר, לייזר, תגיד לה! תגיד לה שאתה לא עובר. מפה עוברים
רק הביתה! תגיד לה שאתה רוצה לנהוג הביתה באוטו! לייזר, תגיד לה!"
אני עוצם עיניים

עדויות נוספות

סמדר אורטס גלבר משתפת

באוקטובר 2019 נעניתי לדרישת האחות במכבי שאמרה לי במרץ מלאו לך 50 ,את זוכרת שיש סידרת בדיקות שצריך לעשות? אחת מהן הייתה בדיקת דם סמוי. הייתי ילדה טובה כזו שאומרים לה תבדקי שלא יהיו צרות ואני רק מהפחד של אולי אם לא אבדוק אז דווקא יקרה משהו ואצטער על כך, מן תחושה כזו שאם לא אעשה ביטוח בטוח יקרה משהו ,חוק מרפי מכירים?

קרא עוד »
דילוג לתוכן