למידע נוסף חייגו 04-9931825

מוצא את עצמי לבוש עם כוס תה ועוגיית שוקולד שזוגתי מחזיקה בידה כשהיא יושבת לידי בחדר ההתאוששות. מה? זה נגמר? באמת? מתי עשיתי את זה? מה התוצאות? הכל תקין?

וואו.. מנסה לשחזר בראש את הבדיקה עצמה והדבר האחרון שאני מצליח להיזכר בו הוא שפרופ' בר שמעון הזריק לי חומר לוריד. וזה לא כאב. דקירונת, אבל מה, חומר טוב. מצויין אפילו. כמה חבל שאי אפשר לקנות כזה בפיצוציה למטה...

 

רבע שעה אחר כך הוא מזמין אותנו לחדרו. אני קם מהמיטה ואז מתחיל הפחד המשמעותי לצוץ. הפחד מתוצאות הבדיקה. שהרי אם הייתי משקלל ובוחן את כל הפחדים שהיו לי לקראת הבדיקה, אותם פחדים ומחשבות (לגיטימיות מאוד, אגב) שמונעות מרבים להציל את החיים שלהם ולגדוע את הנגעים הסרטניים כשהם עוד קטנים, הפחד שיש לי סרטן היה המשמעותי מכולם.

 

זו הזדמנות לדבר עליהם. על הפחדים הללו. למה שלא אשתף אתכם בדבר הכי אינטימי שיש? בטוח שתוך כדי הקריאה שלכם אתם מתחילים יותר ויותר להזדהות איתי, לא?

יש כמה פחדים עיקריים שליוו אותי מרגע זיהוי הדימום ועד לתשובה שקיבלתי מהרופא. ספוילר: נגיע גם אליה. שווה לחכות.

 

1. הבדיקה תכאב: היא לא. חד וחלק. ישנתי (אם זו המילה המתאימה) כל כך חזק בזמן הבדיקה שלא היה לי כל מושג ולא הרגשתי בכלל שהמצלמה טיילה בתוך הגוף שלי. לא זוכר דבר שנאמר בחדר מרגע הזרקת חומר הטישטוש, לא את כניסת הצינור ולא את יציאתו. ניסיתי, באמת שניסיתי לשחזר. אין אפשרות. אגב, גם הזריקה עצמה לא היתה יותר מאשר דקירה קטנה. הרבה פחות כואבת מאשר אצל רופא השיניים שלי.

 

2. ואם לא ארדם או שאתעורר במהלך הבדיקה -אהיה ער אבל משותק- ולא אוכל לתקשר עם הרופא: הפחד הזה לקוח מסיפורי אימה וצ'יזבטים שקראתי ושמעתי במהלך חיי. הוא לגיטימי בהחלט, ויש לא מעט מקרים כאלה ולא מעט סרטי אימה שמתבססים עליו. אתה רואה שפותחים לך את בית החזה, מרגיש את הכאבים, אבל לא יכול לתקשר. אמא'לה!!

אז זה לא קרה. ונדיר מאוד מאוד שזה קורה, אם בכלל. מה עוד, שאם תחשבו על זה, לא מכניסים לכם את המצלמה לתוך הרקמה. לא חופרים, לא חותכים ולא תופרים. רק לישבן. והכרתי כבר כאלה שדחפו לשם דברים הרבה יותר מעניינים ונשארו בחיים כדי לספר, בעודם מחייכים מאוזן לאוזן...

 

3. ההכנות והשילשולים: הפחד הזה היה מאוד משמעותי, כי בכל זאת, שילשולים, כאבי בטן וכל התהליך הזה, די הטרידו אותי. אז השד הרבה יותר גדול בדימיון מאשר במציאות. קודם כל בימים שלפני הבדיקה התבקשתי לשנות תפריט. להקפיד על אכילה של עוף, דגים, מוצרי חלב, פסטה מקמח לבן וביצים. בהתחלה זה נשמע די מגביל, ומאוד מבאס. מסכים. אבל אמרתי לעצמי: "היי, נתנו לך לימון. למה שלא תהפוך אותו לרשת להכנת מיצים בזכיינות?"

זה הרגע שבו הבנתי שהאפשרויות בלתי מוגבלות: עוגות גבינה עם קצפת, דג סלמון בתנור, פסטה ברוטב שמנת, אומלטים עם גבינה בולגרית, עוף בתנור, סלט טונה מעולה שהכנתי לבד, גלידות וניל, סורבט אננס... לא תאמינו, אבל העליתי יותר מקילו בעקבות הצימצומים והמגבלות האלה...

לא הייתי רעב לשניה, ונהניתי מכל רגע.

שלושה ימים לפני הבדיקה התבקשתי לבלוע כדור שנקרא "לקסעדין". הייתי בטוח שאוי ואבוי מה שיקרה. לא קרה כלום.

יומיים לפני הבדיקה התבקשתי לבלוע שוב כדור "לקסעדין". הייתי משוכנע שזהו. יתחילו כאבי בטן ושילשולים, וכדאי להישאר בבית. נשארתי. לא קרה כלום. בדקתי את התוקף של הכדורים. תקפים לעוד שנתיים. אין אמת בשמועות.

 

יום לפני הבדיקה, בשעה 18:00, פתחתי בחרדת קודש את אבקת המשקה הקרויה "פיקוסלקס". שמעתי עליה סיפורים כל כך נוראיים, על הטעם שלה, המירקם שלה, מה שהיא עושה בגוף, עד שאפילו מענים מקצועיים בתקופת האינקוויזיציה לא היו נותנים אותה לקורבנות שלהם, כי בכל זאת, יש גבול עד כמה אפשר להתעלל בבני אדם...

 

אז ככה, אני בילדותי זכיתי ליהנות מהפלא הקרוי "זיפ". אבקה שהכילה חומר כלשהו, עם סוכר וצבעי מאכל, שהיתה אמורה לדמות תפוזים. “אמורה" זו מילת המפתח במשפט האחרון. בשנות השמונים זה היה פלא אמיתי. היום היו פושטים רגל וחוטפים תביעות ייצוגיות ובצדק. אבל אז הכל היה תמים ופשוט יותר.

 

הפיקוסלקס היא בדיוק "זיפ": אותו טעם, אותו ריח, אותו צבע אותו מרקם. הופתעתי לטובה. מאוד. היו רגעים נוסטלגיים בשתיית הכוס.

לאחר השתיה התבקשתי לשתות עוד שני ליטרים של מים במהלך שעתיים. אוקיי.

כחצי שעה לאחר השתיה של הכוס, הרגשתי צורך ללכת לשירותים. שוב, צורך. לא כאב, לא "קרכצען" כמו שסבתא שלי היתה קוראת לכאבי בטן שמלווים שילשול. פשוט צורך. לא כאב לי בכלל. הלכתי לשירותים ויצא מה שיצא. כך היה עוד 5 פעמים במהלך אותו ערב.

 

טיפ: תתארגנו על ניירות ניגוב לחים. תודו לי אחר כך.

 

באמת שלא כאב לי בכלל, וכפי שכבר קלטתם, אני טוב בלייצר לעצמי פחדים. אפילו מקצוען בתחום.

 

24 שעות לפני הבדיקה עצמה התבקשתי להימנע ממזון מוצק ולשתות נוזלים צלולים, מיצי פירות ובמקסימום לאכול כמה קרטיבים. וואלה, הזדמנות להוריד את מה שהעליתי בימים הקודמים של ההכנות.

איזה להוריד?! הקרטיבים של פלדמן בטעם אננס פשוט מעולים. מאוד דומים לאלה של ויטמן, למי שזוכר. טחנתי 8 כאלה. אושר.

 

הלכתי לישון מתוך ידיעה שהלילה יהיה לי לילה לבן ואצטרך להתעורר כמה פעמים כדי להתרוקן. ידיעה כוזבת – אפשר לחזור לשיגרה.

 

למחרת התעוררתי כרגיל. לא היו לי כאבים מכל סוג שהוא. שוב שקית שניה של פיקוסלקס. שוב טעם של פעם. שוב יציאות וביקורים בשירותים. שוב בלי כאבים או תחושות אחרות שחששתי מהם.

 

המשכתי לעבוד מהבית, כרגיל, שוחחתי עם חבר קרוב וסיפרתי לו שאני הולך לעבור את הבדיקה היום. השתעשענו בבדיחות טוסיק וכו'. כנראה שיש דברים שלא משתנים גם אחרי 44 שנה אחרי שסיימת גן חובה. נשלים עם זה.

 

ואז, ככל שהשעון מתקדם, מלך מלכי החרדות בכבודו ובעצמו בא לבקר ולהתעניין בשלומי: הפחד שיגלו שיש לי סרטן. בעניין הזה אני בטוח שאני לא שונה מהרבה אנשים אחרים ברחבי העולם. הפחד שהרופא יגיד לי: “שמע, יש לך סרטן".

 

אני מאמין שזו הסיבה המרכזית שרבים לא מבצעים את הבדיקה הכל כך חשובה הזאת בזמן. הפחד לגלות שהמחלה הארורה הזאת מקננת בגוף. הפחד מסרטן הוא זה שמונע מאנשים רבים לחסל את הסרטן כשהוא בשלבים ממש ראשונים שלו. אם חיפשתם הגדרה חדשה וקולעת למילה "אירוניה" – מצאתם.

 

הכרתי במהלך חיי כאלה שנתקלו בגושים קטנים, בכאבים לא מוסברים, או שידעו שמסיבות גנטיות הם מועדים לחלות, והפחד לגלות שהם חטפו סרטן היה כל כך גדול, שהם פשוט לא יכלו להתמודד עם המחשבה הזאת ונמנעו מלבצע בדיקות לגילוי מוקדם.

 

ואז כשהוא כבר הגיע, הוא הגיע. עם כל הפמלייה. וכידוע, תאי סרטן הם מאוד חברותיים. חבר'ה על הכיפאק. איפה שהם נמצאים, הם תמיד יביאו עוד חברים לעשות שמח. כמה שיותר, מבחינתם יותר טוב.

אני יודע. לאבא שלי היה סרטן, לאמא שלי היו סרטנים, לעוד אנשים שהכרתי היה. זו הסיבה שאני מאוד פדנט, אולי אפילו מעט היפוכונדר. לעתים זה יתרון גדול. במיוחד בכל הקשור לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, מלנומה, אשכים ודומיהם.

 

הגיע השעה, התקלחתי ויצאתי מהבית. זוגתי שתחיה נסעה יחד איתי. נכנסתי לבדיקה, הדופק עולה, המתח גובר, ואז..... מצאתי את עצמי עם עוגיית שוקולד, כוס מים, ולבוש. אחרי הכל. אבל לפני פסק הדין שכולל לעתים קרובות גם גזר הדין.

 

“השופט” פרופ' בר-מאיר, שביצע את הבדיקה אצלי, שהוא אגב מקצוען מהמעלה הראשונה ואיש חביב מאוד, קרא לנו לחדר. הראה לי תמונות של המעי (בטח עם לייקים באינסטגרם) , אמר לי שההכנה היתה טובה, וקבע: הכל תקין. תחזור עוד חמש שנים. זהו. אפשר לנשום.

 

עכשיו, 12 שעות אחרי הכל, אני שואל אתכם: לא שווה לטחון עוגות גבינה, קצפת, ארטיקים ואומלטים רק כדי לגלות שאתם בריאים? לכו להיבדק. כל 5-6 שנים זה מעולה. ואם גילו אצלכם משהו לא סימפטי, עדיף לגלות אותו כשהוא קטן. אתם לא ממש רוצים להתעסק איתו כשהוא מביא את החבר'ה.