פרק 3 – זה לא נגמר עד שזה לא נגמר

אין כמו הבית. זו לא סתם קלישאה. הדבר הראשון שעשיתי זה לאכול אוכל של בית. הדבר השני להתקלח והשלישי לישון במיטה שלי.

לאחר עשרה ימים נוספים של מנוחה, נסעתי לקופת חולים להוריד את התפרים ולאחר מכן לביקורת בבית החולים ולשמוע מהפרופסור את גזר הדין אודות מעללי הגידול שלי.

"חדשות טובות ופחות טובות" - כך הוא פתח את השיחה.

"החדשות הטובות שלמרות שחשבנו שהגידול חצה את הדופן, הוא לא" הוא אמר ואני כבר התחלתי לצהול בכיסא שלי.

"חכי רגע" הוא הפסיק אותי ואני הישרתי אליו מבט תוהה. מה עוד יכול להיות אחרי חדשות כאלו?

"חשבנו שהוא חצה את הדופן כי היו שני גידולים קטנים מעברו השני. מסתבר שאלו היו שתי בלוטות לימפה שנמצאו ביחד עם עוד בלוטות נוספות כנגועות" הוא סיפר לי באופן רגוע למדי ואני ניסיתי לעכל את מה שהוא אמר לי. בלוטות לימפה נגועות? אלוהים. זה אומר שהסרטן כבר התחיל להתפשט בגוף.

מאותו הרגע, הכול נהיה ענייני. הוא מסר לי שם של אונקולוג שמתמחה במחלות מעיים מכיוון שאדרש לכימותרפיה וביקש ממני לקבוע תור כמה שיותר מהר וזאת אחרי שאבצע בדיקת Pet-C.T. לשלול קיום של תהליכים ממאירים נוספים. לפי הבדיקה הזו ייקבע גם פרוטוקול הכימותרפיה.

באותו הרגע הבנתי שהמלחמה שלי עוד רחוקה מלהסתיים וחזרתי הביתה בדיכאון גמור.

יומיים לאחר הביקורת הגעתי לבית החולים לאחר שעלה לי החום והחלו לי כאבי בטן עם שלשולים נוראיים. לא יכולתי לעמוד על הרגליים וביליתי יום שלם במיון עם חשש לסיבוכים אחרי הניתוח. עברתי בדיקת C.T. ששללה את הדבר שפחדתי ממנו הכי הרבה וזה סיבוך ברמה שיידרשו לנתח אותי פעם נוספת. בערב אשפזו אותי בכירורגיה עם חשש לחיידק, תרופות להורדת חום ואנטיביוטיקה בשם פלג'יל. ייצבו אותי במשך חמישה ימים ושלחו אותי הביתה עם הנחיות לעוד יומיים של אנטיביוטיקה.

שוב, חזרתי לקרוא באינטרנט מאמרים, סיפורי החלמה וכל דבר שיכולתי להבין על התמודדות עם כימותרפיה.

קבעתי תור לאונקולוג ובינתיים ביצעתי את הבדיקה. כשקיבלתי את התשובות, זה היה ביום ששי, לא יכולתי לפתוח את הקובץ והמתנתי כמעט חצי יום עד שאזרתי אומץ. אני אסביר לכם איך זה עובד כשמדובר בתשובה גורלית כזו - בהתחלה העיניים רצות הכי מהר שאפשר על כל הכתוב על מנת לאתר מילים שליליות. בסקירה הראשונית לא מצאתי כאלו, ראיתי רק את צירוף המילים הכי משמח שיש "אין עדות לממאירות". ואז התיישבתי וקראתי לאט, כל שורה, כל סקירת איבר, כל מילה, כל אות.

אין עדות לממאירות.

תודה לאל. סוף סוף חדשות טובות בתוך כל "החרא" הזה.

ביום ראשון נפגשתי עם האונקולוג והוחלט על פרוטוקול קסלודה - 8 סיבובים, כל סיבוב ייארך 3 שבועות:

  • ביום הראשון - עירוי של אוקסליפלטין (חומר שגורם בעיקר לתופעות לוואי של ירידה בתחושה או נימול בכפות הידיים והרגלים, ירידה בספירת הדם, בחילות והקאות ושלשול).
  • ועוד 14 יום של כדורים בשם קסלודה (או קפציטבין) המכילים את החומר 5FU (תופעות הלוואי שלהם כוללים: בחילות והקאות, כיבים ופצעים בפה, שינויים בטעם, שלשול או עצירות, אובדן תיאבון, שינויים בעור, תשישות ועייפות).
  • שבוע הפסקה להתאוששות, בו נדרש לבצע גם בדיקת דם לפני המשך טיפול.

הגיע יום הטיפול הראשון. הייתי בהיי מטורף באותו היום (כנראה גם בגלל הסטרואידים שנותנים להפחתת תופעות הלוואי) ובערב נפלתי למיטה. לא יכולתי לקום במשך 3 ימים. היו לי את כל תופעות הלוואי שהיו רשומות - עייפות, טעם של מתכת בפה, תחושת צריבה במגע עם קור בכפות הידיים ובגרון, לא יכולתי לאכול כלום, הקאתי. ביום הרביעי חל שיפור והתחלתי להתאושש, התחלתי לאכול. ואז ביום האחד עשר עלה לי החום, החלו לי כאבי בטן ושלשולים נוראיים. לקחתי אקמול והמתנתי בבית עוד יום במחשבה שאלו חלק מתופעות הלוואי של הכימותרפיה. הייתי סמרטוט. לאחר שראיתי שמצבי רק הולך ומתדרדר והחום לא יורד אלא כבר מגיע ל-40 מעלות נסענו שוב לבית החולים. אז, בפעם הראשונה סיפרו לי שבאשפוז הקודם מצאו כי היה לי חיידק עמיד בשם קלוסטרידיום וייצבו אותי שוב במשך חמישה ימים עם אותה האנטיביוטיקה ושחררו אותי הביתה, הפעם עם הנחיות ל-10 ימי אנטיביוטיקה.

יום הטיפול השני - שוב נפילה. הפעם החיידק חזר לבקר כבר ביום החמישי לטיפול עם סימפטומים חזקים יותר. שוב נסעתי לבית החולים והתעלפתי במיון. שוב בדיקות, עם אבחנה של חיידק. המעי שלי התרחב והיה בסכנה של התפוצצות. הרגשתי בדיכאון טוטלי - הייתי בטוחה כבר שלא הסרטן יהרוג אותי אלא החיידק הזה.

שוב, ייצבו אותי עם אנטיביוטיקה, הפעם שונה, וונקומיצין, התרופה היחידה שנשארה לטיפול בחיידק הזה. המשכתי לקחת אותה בבית במשך שבועיים, הכנתי אותה בעצמי בדיוק רב, נחושה לנצח אותו.

הפחד מהחיידק היה נוראי ועשיתי כמה דברים על מנת להילחם בו:

  1. שיניתי תזונה - הלכתי לנטורופתית שהרכיבה לי תפריט לפי שיטת המקרוביוטיקה (לצערי, החזקתי מעמד שלושה שבועות בלבד מכיוון שפשוט לא היה לי מה לאכול וגופי אותת לי שהדיאטה הזו לא טובה לי, הגעתי לסף תת משקל).
  2. התחלתי לקחת פרוביוטיקה מיוחדת בשם VIVOMIXX שמכילה 450 מיליארד חיידקים טובים וזאת על מנת לחזק את תמהיל החיידקים במעי (זו הפרוביוטיקה היחידה שאושרה במשרד הבריאות כתרופה לחולים במחלות מעיים).
  3. בשיחה עם האונקולוג שלי הוחלט על שינוי פרוטוקול הכימו ל-FOLFOX. במקום כדורים, התקינו לי צנתר מרכזי בגוף (פיקליין) שבאמצעותו קיבלתי במשך 48 שעות רצופות את ה-5FU בבית.
  4. בנוסף, גם המשכתי בטיפולי הדיקור הסיני לחיזוק המערכת החיסונית שלי.

והדברים החלו להסתדר. הסתדרתי עם הפרוטוקול החדש כמעט ללא תופעות לוואי בכלל.

בנוסף, לאור מחקר חדש שהתפרסם בדיוק, קיצרו לי את חודשי הטיפול בחצי. המחקר שבוצע במשך שנים על כ-13 אלף מטופלים בשלבים שונים של הסרטן, הוכיח באופן מובהק כי ניתן לקצר בחצי את תקופת הטיפול מחצי שנה ל-3 חודשים בלבד ולשמור על אותה היעילות ובפחות רעילות. בשלב בו הייתי (Stage 3), הסיכוי לאי חזרתו של הסרטן עמד על כ-85% בשתי קבוצות המחקר בפער של 0.2% בלבד.

בתאריך ה-6/9/2017 נותקתי מהעירוי של הטיפול האחרון וב-18/9/2017 סיימתי רשמית את 6 הטיפולים שעברתי.

הסיפור שלי נמשך כחמישה חודשים. חשוב לי לציין כי למרות ששרדתי מהבחינה הגופנית (למרות שאריות מסוימות מהכימו כמו נימול והופעת שטפי דם), הנפש נשארה פצועה ודורשת עבודה. אני משוחחת עם המון מחלימי סרטן וכמעט כולם מתארים את התחושה הזו של נפילת המתח כשהמערכה הסתיימה, של הריקנות הזו. חשוב לי גם לציין כי זה עובר, אך ברגע שמזהים זאת חייבים לטפל בכך. אני הצטרפתי לסדנא של דמיון מודרך של אבנר שילה (הבריא את עצמו מסרטן שחזר אליו בפעם החמישית) ומצאתי בכך כלי מצוין להתמודדות. כל אחד עם הדרך שלו.

מצ"ב קטע שהעלתי לפייס באחד מרגעי הנפילה שחוויתי לאחר ההחלמה.

" בחזרה ל-100%...

תשעים אחוז מהזמן אני בסדר. אני דואגת להיות בסדר.

אני קמה בבוקר עם חיוך, מתקלחת, מתלבשת, מתאפרת, שולחת את הילדים לבית הספר ולגן, שותה קפה ומתחילה לכתוב. אני כותבת במקומות שעושים לי טוב, שאני נושמת. זה יכול להיות בים, בפארק ליד הבית, בבית קפה או סתם בגינה שלי.

אבל העשרה אחוז גומרים אותי. מן תחושת ריקנות כזו. תחושה של סוף, של מוות. וזה למרות שנשארתי בחיים. מסתבר שזו תופעה נפוצה בקרב מרבית המחלימים מסרטן, מן נפילת מתח אחרי חודשים של מלחמה יומיומית במוות, בגוף שלנו, בנשמה.

שבועיים אחרי הניתוח, בן כיתתי נפטר ממחלה קשה. הוא היה הראשון שמת מהשכבה שלנו, אחד הטובים, היפים, האהובים והמוכשרים. אחרי ביקורת בבית החולים, עם תפרים בבטן וכאבים שעדיין שלא אפשרו לי ללבוש בגד נורמלי, הלכתי להלוויה. עמדתי בצד ובכיתי. אבל לא רק בגללו, אלא בגללי. ידעתי שבקלות אני יכולתי להיקבר שם. הוא השאיר אחריו אישה, ילדים, אחים, הורים. זה לא אמור להיות כך. ועם זאת, זה קורה.

כולנו יודעים שנמות מתישהו, אבל עד שזה לא מכה אותך, את לא באמת מתייחסת לזה בכובד ראש. את חיה על אוטומט, עושה מה שאמרו לך לעשות, לא חושבת, לא עוצרת רגע להסתכלות מלמעלה, דוחה דברים כאילו יש עוד הרבה זמן. אבל האמת היא שכשמבינים שהכול יכול להסתיים בשנייה וכל דקה חשובה, משהו מסתובב בראש.

ערב יום ששי. אני יושבת בגינה שלי, עם הלפטופ, בקבוק יין אדום, צופה מלמעלה לנוף הוואדי, יודעת שכתבתי רב מכר, יודעת מה אני רוצה לעשות, אמור להיות לי טוב. אז למה אני מרגישה רע? למה אני מרגישה שאני מפספסת משהו? שמשהו חסר לי? אני שמה מוסיקה ובא לי לרקוד. חייבת לתפוס את החברות האלו ולצאת לרקוד. כשאני רוקדת, אני שוכחת מהכול. היי, אני יכולה לרקוד מתי שאני רוצה, היכן שאני רוצה, כשאני רוקדת אני לא שמה על אף אחד. אני חיה. אז אני רוקדת עכשיו. Havana...

אחת התובנות הכי קשות במפגש עם המוות היא שכולנו קטנים בעולם אינסופי ושהזמן עובר מהר. ואני רוצה לרוץ. להפוך את הזמן ללא-רלוונטי. וכשהדברים סביבי נרגעים ומבקשים ממני לתת "ברקס"... כמו בחופש, או בלילה... אני נופלת. אני לא רוצה לעצור, יש לי כל כך הרבה דברים להספיק לעשות. ואני מרגישה שכולם מסביבי עוצרים אותי, אף אחד לא מבין אותי. אני רוצה לחיות. אני רוצה להרגיש את הלב שלי פועם. וחזק. אני מוצאת את עצמי מחפשת את הריגושים, ההפתעות, הסכנות וגם את האסור. ואני נכנסת ל-10% האלו בכל פעם שאני מתאכזבת ממשהו שלא מגיע בדיוק בצורה שרציתי.

אני חוקרת בנשמתי, אז יוצא לי לדבר עם הרבה אנשים שניצחו את הסרטן. כמעט כולם מספרים על התחושות האלו, על הטלטלה המנטלית שעברו לאחר מכן, על הריק בלב, על הצורך לפרוק, להרגיש את החופש, להיות לבד, להיות עם כאלו שמרגשים אותנו, ליצור, להשאיר חותם, לשיר, לרקוד, לבלות, לשתות, לאבד את עצמנו, לטעות, להצליח, לנצח, לחיות ולהרגיש כאילו אין מחר... וכשעוצרים לנו את זה... כשלא נותנים לנו את זה... אנחנו נופלים למטה כי אנחנו מרגישים שאנחנו עומדים למות פעם נוספת!

אני אדם שפוי ורציונלי ויודעת שמחר אני אתעורר בבוקר וארגיש יותר טוב, בחזרה ל-90%. ואני יודעת גם שצפויים לי עוד חיים מלאים ומאושרים, כי אני זו שקובעת ומנהלת אותם. אני רק צריכה לעשות את הבחירות הנכונות הפעם, את אלו שיפתיעו וירגשו אותי וישאירו את הלב שלי פועם, ללא הפסקה, ללא אכזבה מאנשים, ללא וויתורים. לאף אחד. גם לא לעצמי.

תאריך היעד שהצבתי לספר שלי, ה-24/4/18, בדיוק שנה מהניתוח, מלידתה של מירב החדשה. אני כבר בעמוד 100 בספר השני והעלילה של הספר השלישי מתפתחת בקצב רצחני בראשי. אני אסתובב בארץ ובעולם ואכיר המון אנשים חדשים ומעניינים, אני אבלה, אני אתרגש וזה ייצר כדור שלג לקראת הבאות. אז כתבתי לי על פרק היד מילים עם משמעות, שבכל פעם שארגיש את ה-10%, אביט ואזכר שדברים טובים עומדים לקרות ואני אהיה למעלה, מנצחת ומדהימה כפי שאני יודעת להיות.

תרפי, מירב, תרפי.

תני לדברים לקרות.

סבלנות.

תעצמי עיניים ותיהני.

תנשמי. תיצרי. תחיי"