כיצד קיבלתי את דרגות הסמ"ג שלי?
סיפור ב-3 חלקים של מירב איינשטיין סיאנו

פרק 1 – לגלות...

כשזה נוגע לסרטן המעי הגס, אנשים מתביישים לספר עליו. נראה לי שהסיבה העיקרית היא שזה פשוט "סיפור מהתחת". טוב, אני לא מתביישת, בשנה האחרונה הישבן שלי הפך להיות שיחת היום במשפחה המורחבת, אפילו לקבוצת הווטסאפ שלנו כבר קוראים "משפחה בתחת". מכיוון שמעטים סיפורי ההתמודדות עם הסרטן הזה, החלטתי לשתף את הסיפור שלי כדי לעזור לאחרים להבין מה נדרש על מנת לגלות את הסרטן הזה כמה שיותר מוקדם. גילוי מוקדם מציל חיים!

הסיפור שלי מתחיל איפשהו בסוף שנת 2016, אני בת 41, חצי שנה לאחר שילדתי את בת הזקונים שלי. תחושת בטן – זה כל מה שהיה לי. מי שמכיר אותי, יודע שאני בדיוק ההיפך מהיפוכונדרית ובדרך כלל אני אגיע לרופא רק כשאין ברירה. עד היום אני לא יודעת כיצד התחלתי לשים לב שמשהו לא בסדר אבל משהו בבטן שלי לא הסתדר...

שלב 1 – גניקולוג. החשד הראשון שעולה אצל מישהי בגילי ובמצבי שזה קשור בלידה שעברתי. אז הלכתי לרופא הנשים שלי וביקשתי ממנו לבדוק אם הכול תקין? הלכתי אליו פעמיים ותמיד הייתה אותה התשובה – "הכול תקין". עשיתי בדיקת פאפ – תקין.

שלב 2 – רופא המשפחה. יום אחד פתאום אני שמה לב לדימום באסלה. אני בהלם. מיד מתקשרת לרופא המשפחה שלי וקובעת תור. הוא מרגיע אותי ואומר "זה כנראה קשור בלידה שעברתי, אולי טחורים".

"איזה טחורים? מעולם לא היו לי וזה לא מרגיש ככה" אני אומרת לו והוא מעדיף להפנות אותי לכירורג שיבדוק.

דרך אגב, בדיוק בנקודה הזו, גם לרופא המשפחה צריך להיות תפקיד מעבר להיות "פקיד" שמוציא מרשמים. הפנייה לקולונוסקופיה הייתה צריכה להינתן כאן ועכשיו.

שלב 3 – ד"ר גוגל. קוראת על הסימפטומים שלי באינטרנט ומגיעה לאתרים של סרטן המעי הגס. עוברת על הסימפטומים:

דימום – יש.

שינויים ביציאות – חושבת שיש, לא בטוחה, מעולם לא התייחסתי לזה.

כאבי בטן – אין לי.

עייפות – אין לי. כבר חודשיים אני כותבת ספר בשעות הקטנות של הלילה, ישנה אולי ארבע שעות כל יום ומרגישה רעננה ומאושרת.

אנמיה – אין לי. ההמוגלובין שלי עומד על 14!!!

ירידה דרסטית במשקל – קיימת, אבל אני גם בדיאטה, מחויבת להוריד את המשקל לאחר הלידה (עליתי 25 קילו).

קוראת גם על קבוצות הסיכון:

מעל גיל 50 – אני לא.

עודף משקל – ממש לא. אני שוקלת 55 ק"ג.

תזונה – אוכלת בעיקר פירות וירקות, לא אוכלת חיטה, ממעטת בבשר, על בשר מעובד אין בכלל על מה לדבר, את הסוכרים כבר הורדתי מהתפריט למעט שוקולד פה ושם.

אלכוהול – לא שותה, אפילו לא כוס יין.

עישון – בחיים לא נגעתי בסיגריה.

פעילות גופנית – אז נכון, אני לא הספורטאית הכי שיש, אבל יוצאת להליכות, גם במסגרת העבודה שלי הלכתי הרבה בימי השטח שלי.

אז מה זה יכול להיות מה שיש לי? הדימומים מלחיצים אותי והם הולכים ומתגברים.

שלב 4 – כירורג. מספרת לו על הסימפטומים והוא בודק אותי. אני מסתכלת על בעלי בעיניים ענקיות וסופרת את השניות שזה ייגמר תוך כדי שאני נקרעת מצחוק מהסיטואציה.

"אין לך טחורים" הוא אומר. ברור.

"אבל בכל זאת, את פשוט צריכה לאכול יותר סיבים" הוא ממשיך ונותן לי המלצות מה להכניס לתפריט שלי, כאילו אני כבר לא אוכלת את זה.

הולכת הביתה בתחושת הקלה שלא מצא כלום.

שלב 5 – חוזרת לכירורג. הדימומים לא מפסיקים ואני חוזרת אליו לאחר חודש, מבינה שמשהו לא בסדר. הוא בודק אותי שוב, אותה התוצאה. נותן לי מרשם למשחה ולאבקת סיבים להוסיף לתפריט שלי.

ואז מגיע הקטע בו הצלתי את החיים שלי – ביקשתי ממנו הפנייה לבדיקת קולונוסקופיה.

אני לא יכולה לתאר לכם את הבעת הפנים שלו... צוחק, מגחך, מסתלבט עליי...

"למה את רוצה לעשות את הבדיקה הזו?" הוא שואל ואני מסתכלת עליו בהלם.

"אני רוצה לעשות, כי אני חושבת שאולי יש לי סרטן ואני רוצה לשלול את זה, משהו לא בסדר איתי" אני עונה לו והוא ממשיך לצחוק.

"למה את הולכת ישר לשם? את צעירה, ללא השתייכות לאף קבוצת סיכון, הסיכוי נמוך מאוד"

אבל אני מתעקשת והוא נותן לי הפנייה. הוא גם נותן לי שם של גסטרואנטרולוג שמתמחה בבדיקה הזו ואומר לי ליצור עמו קשר.

שלב 6 – עוקף גסטרואנטרולוג. כאן מגיע הקטע הכי טוב שלי. לא הרבה יודעים אבל לפני שניגשים לבדיקת קולונוסקופיה צריך קודם כל לעבור פגישה עם רופא מומחה במחלות בטן שנקרא גסטרואנטרולוג. להשיג תור לרופא כזה יכול לקחת גם חצי שנה. אני לא הייתי מוכנה להמתין חצי שנה רק לו ואז עוד להמתין כמה חודשים לבדיקה. אז התקשרתי ישר למחלקת זימון תורים באסותא, הסברתי להם את מצבי וביקשתי שיעבירו לגסטרואנטרולוג את הבקשה שלי לעקוף את המפגש. שלחתי להם מכתב עם ההפניה ולאחר מספר ימים הם חזרו אלי וקבעו לי תור. לעוד חודשיים!!! מסתבר שגם הם לא ראו במקרה שלי מקרה דחוף ביותר.

שלב 7 – המתנה. המתנה זה דבר נוראי במיוחד שהסימפטומים רק הולכים ומחמירים. אני עוקבת  אחריהם כל יום ומחפשת מחלות אחרות אפשריות, קוראת, לומדת, פוסלת, מסמנת ומאבחנת.

שלב 8 – פיזיותרפיסטית לרצפת האגן. כחלק מהתהליך אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי באמת הסימפטומים קשורים בלידות שעברתי (3 לידות) ובמיוחד בלידה האחרונה שהגיעה יחסית בגיל מבוגר. אז אני קוראת שוב ומגיעה למסקנה שאני צריכה לעבור פיזיותרפיה לרצפת האגן... כן, יש דבר כזה ואפילו מומלץ מאוד כבר אחרי הלידה הראשונה. הבעיה – אין הרבה פיזיותרפיסטיות כאלו, במיוחד לא בפריפריה. מאתרת אחת ממש קרוב לביתי ומתקשרת אליה. התור הבא הפנוי שלה רק בעוד חצי שנה.

"מה????" אני שואלת אותה "ואם נופל לי הרחם, איך אני יכולה לחכות כל כך הרבה זמן?" היא מבינה את המצוקה שלי, לוקחת את הפרטים שלי (למרות שהיא לא עושה את זה בדרך כלל, אבל אני מציקה לה) ומבטיחה לחזור אלי ברגע שמישהי אחרת תבטל. אני מחכה עוד כמה ימים והיא חוזרת אלי וקובעת לי פגישה לעוד שבועיים. הפגישה הראשונה נועדה בעיקר ללמוד את הסיפור שלי ולהבין מה אני צריכה. הסיכום – אין משהו דחוף, אני נראית בסדר, קצת תרגילים וזהו. קובעת לי סדרה של חמישה מפגשים שהראשון יתחיל בעוד כחודשיים.

שלב 9 – יום הקולונוסקופיה, 31/3/2016, יום הדין.

קולונוסקופיה – מילה מפחידה... כשאני מנסה לשכנע אנשים ללכת לבצע את הבדיקה הזו, מרביתם נרתעים. "למה?" אני שואלת. יש 3 תשובות ואת כולן אני רוצה לנפץ לכם (ראו מסגרת למטה).

בעלי מספר שבמקום רבע שעה הייתי בחדר הבדיקה שלושת רבעי שעה. כשהרופא בא לפגוש אותי הוא שאל אותי אם במשפחה שלי יש סיפור של סרטן המעי הגס? עניתי לו שלא אבל אוקיייי.... למה הוא שואל את זה? ואז הוא התיישב וחילק את תוצאות הבדיקה לרעות ולטובות:

הרעות – הוא גילה גידול בגודל של 3 ס"מ ולא הצליח להוציא אותו. זאת אומרת שאני אצטרך לעבור ניתוח להוציא אותו. הוא בישר לי שלקח דגימות ממנו שיועברו לביופסיה כדי לסווג האם הגידול הוא שפיר (ואז יסתיים בניתוח בלבד) או סרטני (ואז התהליך יהיה מורכב יותר).

הטובות – הגידול יחסית במיקום טוב, בעומק 20 ס"מ, לא ברקטום. אז עוד לא הבנתי את המשמעות של החדשות הטובות. בחפירות מאוחרות יותר באתרי אינטרנט אגלה כי אם הגידול היה ברקטום כל תהליך הטיפול היה מסובך יותר והיה כולל הקרנות, ניתוח להסרת הרקטום, יצירת סטומה (פתח חליפי שכולל שקית חיצונית לריקון הצואה מהגוף) וכנראה גם ההתאבדות שלי בסוף.

נשלחתי הביתה... המומה... לא מבינה עדיין לגמרי את משמעות הממצאים... ממתינה לתוצאות הביופסיה שתאמר האם הגידול הינו שפיר או סרטני.

המשך יבוא...

מירב תקשיבו