שמי דורית אשכנזי, בת 47, נשואה לגיל, אם לילד בן 9 ותושבת ירושלים.
לפני שחליתי עבדתי כמורה מחנכת בחינוך המיוחד ומדריכה פדגוגית במכללת אפרתה בירושלים..
לפני גיל 46 היו לי כאבים עזים באזור הריאות וקשיי נשימה. ניגשתי לרופא המשפחה שהפנה אותי מידית לחדר מיון בשערי צדק. לא העליתי בדעתי כי אני חולה או סובלת ממחלה חריפה. אני יודעת שאני אישה בריאה ולכן הלכתי רגועה לחדר המיון בחשיבה כי ישחררו אותי מיד לאחר הבדיקות ואחזור לשגרת חיי. במיון עשו לי בדיקות CT ו-US שהעלו כי הכבד מוגדל וכי יש בו גרורות אולם לא ידעו מה מקורן. העבירו אותי למחלקה האונקולוגית ושלחו אותי לבדיקת קולונוסקופיה שהראתה כי ישנו גידול במעי הגס מסוג אדנוקרצינומה בדרגה 4 (שלב מתקדם ביותר) עם גרורות בכבד. גם הביופסיות הראו אותן תוצאות.

מיותר לציין שלא עניתי על הקריטריונים לאוכלוסייה בסיכון- אין לי רקע משפחתי של המחלה, גילי צעיר מ-50 ואני שומרת על אורח חיים בריא.
היחידה האונקולוגית, בראשם ד”ר השינג, בשערי צדק גילתה כלפיי יחסי אמפתי. האופן בו סיפרו על המחלה היה רגיש מאוד. בדקו אם אני ובעלי מעוניינים בתמיכה רגשית וטיפול תומך. התפיסה הייתה כוללת והתייחסה מעבר לטיפול במחלה לבדה. הבהרתי לרופאים כי אני רוצה לדעת תמיד בדיוק מה המצב ולא ללכת סחור סחור. מההתחלה הייתה מעורבת העובדת סוציאלית, איתה התייעצנו איך לבשר לילד שלנו על המחלה וגם למשפחה. התלבטנו מה לספר עכשיו ומה עדיף מאוחר יותר כדי להיעזר בתמיכה בצורה שקולה כי ידענו כי זו הולכת להיות מערכה ארוכה. הנגישות של האונקולוג והעובדת הסוציאלית הייתה גבוהה מאוד וחשובה לי מאוד. כך התבהר לי המצב אליו נכנסתי, ירד מפלס החששות ונחשפתי לידע המתאים.
מחדר המיון הועברתי לאשפוז במחלקה האונקולוגית. שם אושפזתי מספר פעמים לצורך טיפולים. בין לבין שוחררתי לביתי. במהלך האשפוז התחלתי לעבור את טיפולי הכימותרפיה. תופעות הלוואי לא היו פשוטות בכלל. היו הקאות ובחילות, נשירה חלקית של השיער וירידה משמעותית במשקל עקב דיכוי התיאבון. הייתה גם פגיעה במערכת החיסונית של הגוף ולכן הסתובבתי עם מסיכה מחוץ לביה”ח. הרגשתי כמו כי אני נמצאת בתוך רכבת הרים, מצד אחד, אני יודעת הרבה על המחלה, אבל התחושות של תופעות הלוואי גורמות לתחושת חוסר שליטה. נכנסתי לעולם המחלה כאשר התחלתי להיחשף לחולים אחרים במחלקה העוברים טיפולים דומים. לאחר ששוחררתי מהמחלקה, עברתי להמשך טיפולים במחקה לאשפוז יום אונקולוגי. במסגרת הזו אני עוברת טיפול כימותרפי פעם בשבועיים. הרופא אישר לי חופשת מחלה ארוכה והבהיר כי ההיעדרות מהעבודה שלי תהיה ממושכת כי אני עובדת עם ילדים והמערכת החיסונית פגיעה יותר בסביבה הזו. זו הייתה מכה נוספת כי הייתי רגילה תמיד לעבוד. גם כאשר עברתי בעבר טיפולי פוריות המשכתי בשגרת העבודה ככל הניתן. לקחתי את הוראת הרופא להפסיק בצורה קשה, לפחות כמו שתפסתי את גילוי המחלה. אז הרגשתי כי זהו עוד נדבך ביציאה שלי מהשגרה אותה הכרתי. אני יודעת שאני חייבת תמיד להיות בשליטה והבנתי שעם הסרטן זה לא יקרה. היינו גם צריכים להרגיע את הבן שלנו כי הוא ראה שאני נמצאת כל הזמן בבית. לכן הוא הבין בעצמו כי אני נמצאת במצב מסובך.

החל מחודש פברואר 2014 לערך, חשתי בכאבי בטן עזים. הרופאים לא ידעו ממה הם נובעים, והבדיקות לא העלו דבר. גם שינויים בתרופות הכימותראפיות לא הועילו. בהתייעצות עם פרופ’ גולדין, ראש המערך הגסטרו-כירורגי בשערי צדק, הוחלט על התקנת STENT במעיים. אולם כאבי הבטן התגברו ולבסוף אושפזתי. לאחר שהכאב התעצם התברר כי יש פרפורציה- חור במעיים ותוכן המעי דלף לחלל הבטן וגרם זיהום כבד ואף שוק זיהומי. עקב כך נותחתי באופן מידי והוצא חלק מהמעי. מכיוון שהאזור היה מודלק, נאלצו הרופאים לחבר לי סטומה (שקית לאיסוף הפרשות). לאחר הניתוח עברתי לטיפול נמרץ ולאחר 3 ימים חזרתי למחלקה. בסך הכל הייתי באשפוז 33 ימים.
לאחר הניתוח שעברתי, צוות האונקולוגים המליץ לי לטול תרופה ביולוגית העשויה לסייע במקרה שלי. חזרתי לאשפוז יום והתחלתי לקבל במהלך הכימותרפיה את התרופה ששמה “ארביטוקס”. זן תרופה אשר רק לאחרונה נכללה בסל הבריאות. הובהר לי כי יתרונות התרופה הן בטיפול נקודתי בתאים סרטניים ופגיעה מופחתת בתאים בריאים ובמערכת החיסונית. החסרונות הם יובש קיצוני עד כדי קילוף העור ורגישות גבוהה של העור לשמש. לאחר שהבנתי שהטיפול יעיל יותר מטיפול כימותראפי לבדו, החלטתי לנסות. ההרגשה הכללית עקב הטיפול היא טובה יותר. אני חשה פחות עייפות והבחילות נפסקו. רמת ההמוגלובין בדם וספירת הדם עלו וכמות הגרורות הצטמצמה. בנוסף, קיבלתי טיפול לתופעות העוריות שכללו מריחת קרם עתיר בוויטמינים ושטיפת הגוף בשמנים בלבד. במקביל, אני ממשיכה עדיין בשגרת הטיפולים ובדיקות CT באופן קבוע.
מדי פעם ישנן תחושות קשות של חשש מהלא נודע, עצבות וצער על השינוי הדרסטי במהלך החיים. אני מודעת גם לקשיים שנגרמים עקב מחלתי לבני משפחתי ובמיוחד לבני הקטן.
היו כמה נקודות מאז גיליתי את המחלה מהן יצאתי מאוד חוזקת. קיבלתי תמיכה משמעותית ועניינית של בן זוגי ומהמשפחה הגרעינית והמורחבת. קיבלתי גם תמיכה מיוחדת מאימי, אשר הגיעה לבית החולים בכל יום, ולאחר מכן בבית. הרגשתי יחס מחבק ותומך מהחברות שלי שלא עוזבות אותי לרגע מאז ומגיעות בכל הזדמנות. ישנה תמיכה גדולה לשל עמיתי מבית הספר במצבי ויחס מאוד אמפתי של הצוות הרפואי.
אחד הרגעים המרגשים ביותר התרחש כאשר נודע לי כי הטיפול בשיטת sirt הצליח. ה- SIRT הוא מסגרת ניסויית בה מתבצעת הזרקת חומר רדיואקטיבי הישר לכבד, במטרה לצמצם את הגרורות. בזכות הטיפול למעשה ניצלו חיי. רגע נוסף שריגש אותי מאוד קרה אחרי שהבן שלי הסביר לכל התלמידים בכיתה על מחלתי. בהמשך הוכנסתי לרשימת החולים שהתלמידים מתפללים עליהם בכל יום.
המחלה שינתה אותי בכך שהיום אני חוששת מכל הליך רפואי. למדתי להעריך יותר את החיים ולקבל פרופורציות לגבי מה חשוב יותר ופחות. התחיל הרהור לגבי מוות אפשרי בגיל צעיר. התעורר גם חשש גדול לבני הקטן על מה שהוא נאלץ לעבור ולהתמודד איתו בגיל כה צעיר.

אני ממליצה לכל הצעירים כי אם נמצאים סימנים מקדימים, לבצע מיד בדיקה ללא דחייה, כי הגילוי המוקדם הוא המפתח להצלחה. צריך להיות קשובים לכל שינוי בגוף ובתפקוד. לאפשר בדיקת קולונסקופיה לאוכלוסייה הרחבה בגיל צעיר יותר. להיעזר בשירותי תמיכה המוצעים לחולים המקל באופן משמעותי ומסייע רבות להתמודדות. בנוסף, חשוב לספק טיפול תומך למשפחה המקיפה את החולה שההתמודדות שלהם לא פחות קשה משל החולה עצמו.
פורסם במקור בבלוג של ד"ר שלמה לבקוביץ בסלונה

דורית אשכנזי, בת 47